<h1>בה"ג הלכ' אבל</h1>
<h2>דף טו.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכל לחם משלו, דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כ"ד, י"ז) ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף מחלפי להו חלופי ואכלי. ואסור בנעילת הסנדל דכתיב ומנעליך תשים ברגליך. (ט"ו.) וחייב בעטיפת הראש דכתיב לא תעטה על שפם. מנודה ואבל כשהוא יוצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ. אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב (סוכה כ"ה.) אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר שנאמר (יחזקאל כ"ד, י"ז) פארך חבוש עליך (כ"א.) והני מילי ביום ראשון. (שם) ואילו דברים שאבל אסור בהן אסור במלאכה וברחיצה ובסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ולקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ובהגדות, ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע, מעשה ומת בנו של רבי יוסי בציפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. רבה בר בר חנה איתליד ביה מילתא סבר דלא למיפק לבית המדרש, א"ל רב חנינא אם היו רבים צריכים לו מותר נמנע, סבר לאוקומי עליה אמורא, א"ל רב תנינא ובלבד שלא יעמיד עליו את התורגמן, היכי עביד, כדתניא מעשה ומת בנו של ר' יהודה ברבי אילעי ונכנס לבית המדרש וישב, ובא רבי חנניה בן עקביה וישב בצידו, ולחש הוא לרבי חנניה בן עקביה ורבי חנניה בן עקביה לחש למתורגמן ותורגמן השמיע לרבים.
<h2>דף יז:</h2>
תנו רבנן תכפוהו אביליו זה אחר זה, הכביד שערו מקל בתער, ומכבס בגדיו. אמר רב חסדא בתער ולא במספרים, במים ולא בנתר ולא בחול.
תנו רבנן כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים דברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר. וכל שלשים יום אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו. וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו דברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר. והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. אמר עולא הלכה כרבי יהודה באבל והלכה כרבי יוסי במועד, ושמואל אמר הלכה כרבי יוסי בזה ובזה, דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל, ולא שנא דיד ולא שנא דרגל. (י"ח.) והלכתא בימי אבלו בגנוסטרי אסור בשינים מותר, לאחר שבעה בגנוסטרי מותר. אמר רב יהודה אמר רב זוג בא מחמתן לפני רבי, ומר זוטרא מתני זוג [בא] מחמתן לפני רבי ובקשו ממנו צפרנים, והתיר להם, ואם בקשו ממנו שפה היה מתיר להם, ושמואל אמר אף בקשו ממנו שפה והתיר להם. שפה מזוית לזוית, הנחה כל שמעכבת. אמר רבי אמי ובשפה נמי כל שמעכבת. אמר רב נחמן לדילי כל שהוא נמי כשפה המעכבת דמי לי. והני מילי בתוך שלשים, אבל בשבעת ימי אבלו אסור, וכן הלכה לענין אבלות.
<h2>דף יט.</h2>
והילכתא שבת עולה ואינה מפסקת, מאי טעמא, עונג כתיב בה. רגלים מפסיקין ואין עולין, מאי טעמא, שמחה כתיב בהו. היכי דמי אין עולין, כגון שקברו ברגל, אבל קברו לפני הרגל אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת, בטלה ממנו גזירת שבעה, ורגל גופיה שבעה, דהוו להו ארבעה עשר. והא דקאמרת קברו ברגל אינו עולה, (י"ט:) הני מילי לעניין שבעה, אבל לעניין שלשים עולה. ואם קברו שמונה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים נמי, ומותר לגלח ושולל בגדו ומכבס כסותו.
<h2>דף יט:</h2>
תנא הקובר את מתו שמנה ימים קודם הרגל, בטלה ממנו גזירת שלשים ומגלח ערב הרגל, ואם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל, שכשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים. שבעה, שמונה תנן, קסבר אבא שאול שמקצת היום ככולו ויום השביעי עולה לכאן ולכאן כגון שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל מותר לגלח ערב שבת, פירוש הוא יום שביעי למישלם שבעת ימי אבילות והוא למשלם שלשים כמה דאמרינן עולה לכאן ולכאן. אמר רב חסדא אמר רבה בר רב שילא הלכה כאבא שאול, ומודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, שמותר לגלח ערב שבת. כמאן אזלא הא דאמר רב עמרם אמר רב, אבל, כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה, כמאן כאבא שאול. אמר רב הלכה כאבא שאול, ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים דאמרינן מקצת היום ככולו. ואמר רבה הלכה כאבא שאול ביום שלשים ואין הלכה כמותו ביום שבעה, ונהרדעי אמרי בזו ובזו הלכה כאבא שאול, דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל.
שלשים יום מנלן, אתיא פרע פרע מנזיר, כתיב הכא (ויקרא י"ג, מ"ה) וראשו יהיה פרוע וכתיב התם (במדבר ו', ה') גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים אף כאן שלשים, והתם מנלן, אמר רב מתנה אמר קרא יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוי.
אבל ביום שביעי מן כד עייל יומא אפילו כל דהו מותר ברחיצה ובכל מילי דהוה נהיג קמי אבלו, דקיימא לן מקצת היום ככולו. ודאי שכיב ליה שכבא מן קמי רגל חד יומא או תרין יומי ואפילו שיתא יומי אף על גב דלפניא, דחי לה רגל לאבילותא מיניה, לא אמרינן במקצת היום ככולו אלא כולי יומא דמעלי נהיג ביה כל מילי דאבילות עד דעייל רגל, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, מאי טעמא, רגל הוא דדחי מיניה אבילות, הלכך עד דעייל רגל הוא דשרי ליה, ולאו שלישי דווקא אלא אפילו חדא שעתא. ואפילו שיתא יומי אבל, שביעי ודאי אמרינן מקצת היום ככולו.
<h2>דף כ.</h2>
והיכא דשכב קודם הרגל ואיתפח חדא שעתא או נסתם הגולל חדא שעתא קמי רגל, חלה אבילות עליה, ובטלה ממנו גזירת שבעה, אבל ודאי לא אסתתם גולל אלא במיעליה, נקיט לבתר רגל שבעה, וכן היכא דמית ליה ברגל נקיט שבעה אחר הרגל. [פסק] והיכא דמית במעלי יומא, ודחילו דילמא לא מספקי למיקבריה מן קמי יום טוב, ושקלוה גוים ואמטיוה למיקבריה, (כ"ב.) כד נפיק מן מתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל, חלה לה אבילות עלייהו ובטלה ממנו גזירת שבעה.
תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ואיזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה, קרובה בתוך שלשים, רחוקה לאחר שלשים דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כדברי המרובין, חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מיקל וחכמים מחמירין הלכה כרבי עקיבא, ואפילו שמועת אביו ואמו, דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל. ואידי ואידי מיחייב בקריעה.
<h2>דף כ:</h2>
וכל קריעה מעומד.
באתה לו שמועה ביום שלשים, הרי היא כשמועה קרובה ונוהגת שבעה ושלשים, והני מילי בחול, אבל בשבת כדתני אדא דמן קיסרי קמיה דרבי יוחנן אמר רבי יוסי ברבי אבין באתה לו שמועה קרובה בתוך הרגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה, נעשה כמי שלא שמע אלא לאחר הרגל ואינה נוהגת אלא יום אחד, תני אדא דמן קיסרי קמיה דרבי יוחנן באתה לו שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית לו רחוקה, עולה לו, ואינה נוהגת אלא יום אחד, ואפילו שמועת אביו ואמו. והלכתא יום שלשים בחול כיום שלפניו, בשבת כיום שלאחריו.
תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים שהכהן מטמא להן אבל מתאבל עליהם, ואילו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו, הוסיפו עליהן אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו ובין מאמו. ומתאבל אדם עם אשתו ואשה עם בעלה ואשה עם אביה ועם אמה ועם אחיה ועם אחותה בפניהם, אבל בחוץ אינו מתאבל. וכהן מתאבל בין על אחותו בתולה ובין על אחותו נשואה בין מאביו ובין מאמו, ואין מטמא אלא לאחותו בתולה מאביו, ואינו מטמא לרבו כל עיקר.
<h2>דף כא:</h2>
תנו רבנן אבל כל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, משלשה ועד שבעה עושה בצינעא בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, מכאן והילך משיב ושואל כדרכו.
[שבת קנ"ב ע"א] אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא שכבא דהוה בשיבבותיה דרב יהודה דלא הוה ליה מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ואזיל ויתיב בדוכתיה, איתחזי ליה בחילמא אמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
תנו רבנן אבל כל שלשה ימים, בא ממקום קרוב מונה עמהם, ממקום רחוק מונה לעצמו, מכאן והילך, אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו, רבי שמעון אומר אפילו בא בסוף שביעי ממקום קרוב, מונה עמהם, והוא שבא ומצא גדול הבית בתוך הבית. וכמה מקום קרוב, עשרה פרסי סאגיא דחד יומא, כיון דאילו שמע ביומא קמא הוה מצי מייתי כמה דהוה איתיה מעיקרא דמי. (כ"ב.) והלכתא כרבי שמעון דאמר אפילו ביום שביעי ממקום קרוב מונה עמהם, ואע"ג דליכא גדול הבית. איבעיא להו, הלך גדול הבית לבית הקברות מהו, ת"ש דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות סמיך עליהו ומונה עמהן. והתניא מונה לעצמו, לא קשיא הא דאתא בגו תלתא והא דאתא לבתר תלתא, אתא בגו תלתא יומי מונה עמהן ואפילו בא ממקום רחוק, לבתר תלתא יומי נמי אם בא ממקום קרוב מונה עמהם כרבי שמעון דאמר אפילו בא ביום שביעי ממקום קרוב מונה עמהן, ממקום רחוק מונה לעצמו. אמר להו רב לבני הצלבוני אתא בגו תלתא יומי נימני בהדייכו, לבתר תלתא יומי נימני לנפשיה. והלכתא, היכא דנפק שכבא מקמי פניא אי נמי מן מתא למתא ולא אסתתם הגולל אלא בליליא, הנך דאיתנהו בביתא מנו מעידנא דאיכסי שכבא מיניהו, הנך דבהדי שכבא מני מעידנא דאיסתתם הגולל. ואי איתיה לגדול הבית בביתא, הנך נמי דאיכא בהדי שכבא סמכי על גדול הבית ומאנו בהדיה, אבל איתיה לגדול הבית בהדיה דשכבא מאני לנפשייהו, דאמר להו רבא לבני מחוזאה, (שם) אתון דלא אזליתו בתר ערסא, מכי מהדריתו אפייכו מן בבא דאבלא אתחילו ומנו.
<h2>דף כב.</h2>
על כל המתים כולן המדחה מטתו הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח, שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ, על אביו ועל אמו חולץ. על כל המתים כולן רצה ממעיט בעסקו רצה אינו ממעיט, על אביו ועל אמו ממעיט. על כל המתים כולן מספר לאחר שלשים, על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו. על כל המתים כולן נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מריעות, לאלתר, והתניא לשמחה שלושים. ולמריעות שלשים, לא קשיא הא בארישאתא הא בפורענותא. על כל המתים כולן קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. אמר רבי אבהו מאי קראה (ש"ב א', י"א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח. על כל המתים כולן אפילו לובש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן, ואפקריסותו אינה מעכבת. אחד האיש ואחד האשה, רבי שמעון בן אלעזר אומר אשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחריה, וחוזרת וקורעת את העליון.
<h2>דף כב:</h2>
על כל המתים כולן רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל, על אביו ועל אמו מבדיל, רבי יהודה אומר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו אינו אלא קרע של תפלות. אמר רבי אבהו מאי טעמא דרבי יהודה, דכתיב (מלכים ב' ב', י"ב) ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים, אלא שנראין כשנים. על כל המתים כולן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם, והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן כל המתים כולן קורע בין ביד בין בכלי, על אביו ועל אמו קורע ביד. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן על כל המתים כולן קורע מבפנים, על אביו ועל אמו מבחוץ. אמר רב חסדא וכן לנשיא. מיתיבי לא השוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד, מאי לאו לנשיא, לא לבר מנשיא.
תנו רבנן על חכם חולץ מימין, ועל אב בית דין משמאל, ועל נשיא מכאן ומכאן. תנו רבנן חכם שמת, בית מדרשו בטל. אב בית דין שמת, בית מדרשות שבעירו בטלין ובני עירו נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היו יושבין בצפון יושבין בדרום בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת, בתי מדרשות כולן בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה בתורה ויוצאין, רבי יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודוין. ואין אומרים שמועה והגדה בבית האבל, אמרו עליו על רבי חנניה בן גמליאל שהיה אומר שמועה והגדה בבית האבל.
<h2>דף כג.</h2>
תנו רבנן אבל שבת ראשונה אל יצא מפתח ביתו, שנייה יצא ואין יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם.
תנו רבנן (כתובות ד'. ושמחות פ"ז ב') אסור לעשות סעודת אירוסין כל שלשים יום, אבל אם טבחו טבוח ויינו מזוג ופתו אפוייה ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ואחר כך קובר את מתו ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, ובאותן שבעת הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה, אבל אמו של חתן ואביה של כלה לא.
תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין, מתה אשתו, אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים, רבי יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור, שלישי מותר, ואם אין לו בנים נושא אשה לאלתר מפני ביטול פרייה ורביה. הניחה לו בנים קטנים נושא לאלתר מפני פרנסתן. אמר רבי יוסי מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי את בני אחותך, ולא בא עליה אלא לזמן מרובה, וכמה זמן מרובה, אמר רב פפא שלשים יום.
תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ, אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתחת המכבש, רבי אומר לא אמרו אלא כלים חדשים בלבד, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לא אמרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. (שמחות פ"ז) ומותר בפונדא ובפסיקיא ובאנפיליא ובכובע של ראש. (שם) ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים יום. אביי נפק בגרדא דסרבלא כרבי, רבא נפק בחימוצתא רומיתא סומקא כרבי אלעזר ברבי שמעון.
<h2>דף כד.</h2>
אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר (ויקרא י', ו') ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. אבל דלא קרע או דשקיל ממזייה חייב מיתה. אמר רפרם בר פפא תנא באבל רבתי אבל אסור בתשמיש המטה, ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזרים את גויתו.
אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות, פריעת הראש והחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה, נעילת הסנדל תשמיש המטה ורחיצת ידיו ורגליו בחמין רשות. רב אמר אף פריעת הראש רשות. ושמואל, מאי שנא נעילת הסנדל רשות לאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנא, פריעת ראש נמי לאו כולי עלמא מגלו רישייהו, שמואל לטעמיה דאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. פח"ז חובה נת"ר רשות, ופליג רבי יוחנן דאמר דברים בצינעה נוהג. וקאמרי רבנן דהלכתא כרבי יוחנן, ואף על גב דשמואל קא מקיל, כי אמרינן הלכה כדברי המקיל באבל היכא דפליגי תנאי, אבל פלוגתא דאמוראי לא. ובכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא אמרי תלמידך אמר רב עמרם תניא אבל כל שבעה קרעו לפניו, ואם בא להחליף, מחליף וקורע, ובשבת קרעו לאחריו, ואם בא להחליף, מחליף ואינו קורע, כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו.
מי שבאתה לו שמועה בשבת, עולה לו שבת מן המניין, וקורע באחד בשבת. ומברכין ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצינעה, דאמר מר דברים של צינעא נוהג. ומי שאין לו מברכים מברך הוא לעצמו. [פסק] אמר מר דברים שבצינעא נוהג, מר רב יהודאי הכין אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת, דכיון דקא מברכינן בתלתא או בעשרה לאו דברים שבצינעה הוא ואסיר למנהג אבילות בשבת, והכי אמור רבנן דלא ליכסי רישיה בשבת, ואי אית ליה לבושא אחרינא לישנייה ללבושיה, ואי לית ליה לבושא אחרינא להדריה לקירעיה לאחוריה, וליתרצייה לפורייה ולמכאכיה משום דבהני שבעה יומי מיבעי ליה למיפכיה לפורייה ולמכאכיה ולא ליתרציה, והני מילי דפרהסיא נינהו חובה, אבל נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין כיון דמילי דצינעה נינהו לא ליעבדינהו, ולינהג בהו מנהג אבילות.
<h2>דף כד:</h2>
והיכא דמית ליה מת קודם חג הסוכות יומא חד או תרי יומי או תלתא יומי, בטלה ממנו גזירת שבעה, ורגל גופיה שבעה, הרי ארבעה עשר יום, ויום שמיני ויום תשיעי דהוא רגל בפני עצמו הוא כרגל שלם שבעה ימים, הרי אחד ועשרים יום, נקיט ליה לבתר מועד תשעה יומי למישלמן שלשים יום, מדאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. והיכא דמית ליה קודם ראש השנה יום אחד, עולה למניין שבעה, וראש השנה שבעה, הרי ארבעה עשר, ושבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הרי אחד ועשרים יום, ויום הכיפורים חשיב להו שבעה יומי דהוא רגל, הרי שמונה ועשרים יום, נקיט ליה לבתר יום הכיפורים תרין יומי למישלם תלתין יומין ומגלח ערב סוכות, וכן הלכה. והיכא דמית ליה מת מקמי עצרת ומקמי ראש השנה ומקמי יום הכיפורים יום אחד, עולין למנין ארבעה עשר, ההוא יומא דמקמיה, ועצרת גופיה, דקיימא לן הלכה כרבן גמליאל דתנן (י"ט.) רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים, מאי טעמא, הוקשו כל המועדים כולן זה לזה, ולא מיבעיא עצרת, ואמר גידול בר מנשי (כ"ד.) הלכה כרבן גמליאל. דרש רב ענני בר ששון אפיתחא דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר יום, שמע רבי אמי ואיקפד, אמר אטו דידיה היא דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא היא. דרש רבי יצחק נפחא אפיתחא דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר יום. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש, יום אחד לפני החג וחג ויום שמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום, ויום אחד לפני ראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום. תנו רבנן (כ'.) מועד עצמו עולה לו למניין שלשים ואינו עולה למניין שבעה, אלמא הלכה כדברי המקיל באבל, ובעי למנקט בתר רגל שבעת ימי אבל, ומני שלשים מיומא דשכיב ולקמיה. ואף על גב דליכא אבילות במועד, אבל דברים שבצינעה נוהג, כגון תשמיש המיטה.
והכין אמרו משום גאון, דהיכא דשכיב ליה שכבא ביום טוב ראשון או בשיני או בחולא דמועדא או ביום טוב ראשון של שני ימים טובים האחרונים, לא נהיג אבילות עד דנפיק יומי טבי כולהו, אבל יומא בתרא דמדרבנן הוא, מסלק סליק ליה למניין שבעה, ואבילות לא נהיג כלל. אבל שכיב ליה שכבא ביום טוב שיני של יום טוב האחרון, כיון דעיקר מרארא יום ראשון הוא, נהיג ביה אבילות וסליק למניין שבעה, דהכין אסמיכו רבנן דעיקר אבילות מדאוריתא יום ראשון הוא דכתיב (ויקרא י', י"ט) ואכלתי חטאת היום היום אסור למחר מותר, וכתיב (עמוס ח', י') ואחריתה כיום מר, וכיון דיום ראשון דאורייתא ויום אחרון ספיקא דרבנן אתי ספיקא ודאי דיחיד חאיל על עשה ספיקא דרבים.
<h2>דף כה.</h2>
כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה, אמרו לא גמרינן מיניה מידי, אמר להו אביי מי תניא הרב שמת, חכם שמת תניא, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן בבי מדרשא. סבור רבנן מאי דהוה הוה, אמר להו אביי תניא חכם כל זמן שעסוקין בהספידו, סבור למיקרע לאלתר, אמר להו אביי עיקר כבודו בהספידו וחכם כבודו במטה ראשונה וכבודו דרך פתחים. כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה, אמר להו רב יצחק בר אבודימי מילתא דלרביה לא סבירא ליה ניקו נעביד ליה. סבור דלא למשלל קירעיהו, אמר להו רב יצחק בר אבודימי תניא חכם כיון שחוזרין מאחורי המיטה שוללין. (כ':) אמימר שכיב ליה בר בריה, קרע עליה, אתא בריה קרע באנפיה, אידכר דמיושב קרע, קם קרע מעומד. א"ל רב אשי לאמימר קריעה מעומד מנלן, דכתיב (איוב א', כ') ויקם איוב ויקרע את מעילו.
<h2>דף כו.</h2>
ואילו קרעין שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה ועל נשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים, וכולן רשאין למוללן ללוקטן לשוללן ולעשותן כמין סולמות, אבל לאחותן לא, אמר רב חסדא ובאיחוי אלכסנדרית.
<h2>דף כו:</h2>
תנו רבנן תחילת קריעה טפח ותוספת שלוש אצבעות דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר תחילת קריעה שלש אצבעות ותוספת כל שהו. אמר עולא הלכה כרבי מאיר בקריעה והלכה כרבי יהודה בתוספת, תניא נמי הכי רבי יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהו.
תנו רבנן אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה עליון אין מתאחה. מת בנו וקרע מת אביו והוסיף, עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו, קורע קרע אחד לכולן, רבי יהודה בן בתירה אומר על כולן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירה.
עד היכן הוא קורע, עד טיבורו, ויש אומרים עד לבו, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר, שנאמר (יואל ב', י"ג) קרעו לבבכם ואל בגדיכם. הגיע לטיבורו, מרחיק שלש אצבעות וקורע, נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו, נתמלא מלמעלה הופכו למטה. והקורע למטה מן הצדדין לא יצא אלא שכהן גדול פורם מלמטה.
תנו רבנן היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים. רבן שמעון בן גמליאל אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו מת, קורעו ומאחו לאלתר ונותן לו דמי קרע, ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו.
תנו רבנן חולה שמת לו מת, אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו, ואין מקרעין לו, ומשתקין את הנשים מלפניו. ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש. וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. אמר רפרם בר פפא תאנא באבל רבתי אבל אל יניח תינוק בתוך חיקו, שמא ירגילנו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.
תנו רבנן אבל כל שבעת הימים חייב בכיסוי הראש ובכפיית המטה ואין מברין אותו אלא על מטות כפויות. תנו רבנן ההולך לבית האבל אם לבו גס בו יברוהו על מטה כפוייה, ואם לאו יברוהו על מטה זקופה. רבא אתיליד ביה מילתא על לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מיניומי, רבא זקיף, אבא בר מרת כפאי, אמר כמה לית ביה דעתא בהאי מרבנן.
<h2>דף כז.</h2>
תנו רבנן ההולך ממקום למקום, אם יכול למעט בעסקו ימעט, ואם לאו יגלגל עמהם. תנו רבנן מאימתי כופין את המטות, משיצא מפתח ביתו דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר משיסתם הגולל. מעשה כשמת רבן גמליאל הזקן כיון שיצא מפתח ביתו אמר להם רבי אליעזר כפו מטותיכם, וכשנסתם הגולל אמר להם רבי יהושע כפו מטותיכם, אמרו לו כבר כפינו על פי הזקן. תנו רבנן מאימתי זוקפין את המטות, בערב שבת מן המנחה ולמעלה. אמר רבה בר רב הונא אף על פי כן אינו יושב עליה עד שתחשך, ולמוצאי שבת אף על פי שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה. תנו רבנן הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו, ואפילו עשר מטות בעשרה מקומות, כופה את כולן, ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהם כולן כופין. ואם היתה מטה מיוחדת לכלים, אין צריך לכפותה. דרגש אין צריך לכפותו אלא זוקפו, רבן שמעון בן גמליאל אומר דרגש מתיר את קרביטיו והוא נופל מאיליו. אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. מאי דרגש, אמר עולא ערסא דגדא. תנו רבנן ישן על גבי מטה על גבי כסא על גבי אודיני, וגדולה מכולן על גבי קרקע, לא יצא, מאי טעמא, אמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה.
מכבדין ומרבצין בבית האבל אבל אין מניחין את המוגמר.
תנו רבנן מכבדין ומרבצין בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות בבית האבל, ואין מביאין לא את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל. איני והתני בר קפרא אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים של בית האבל, ברוכי הוא דלא מברכינן הא אתויי מייתינן, לא קשיא, כאן בבית האבל כאן בבית המנחמין.
<h2>דף כז:</h2>
אמר עולא הספד על לב דכתיב (ישעיהו ל"ב, י"ב) על שדים ספדים, טיפוח ביד, קילוס ברגל. תנו רבנן המקלס, לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל, מפני הסכנה. אמר רבי יוחנן אבל כיון שמנענע בראשו, שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו. ואמר רבי יוחנן הכל חייבין לעמוד מפני נשיא, חוץ מאבל וחולה. ואמר רבי יוחנן לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה.
והיכא דאיכא מת מצוה דלית ליה קוברים כולי עלמא מיחייבי לאיעסוקי ביה, דאמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, והני מילי דלא מיפלגא מתא בציבורי ובחבורתא, אבל מיפלגא מתא בחבורתא, הנך דרמי עליהו לאיעסוקי ביה הוא דאסירין, אבל הנך אף על גב דלא אתו לכבוד בעלמא, לא אסירין.
אמר רב יהודה אמר רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. תנו רבנן (ירמיה כ"ב, י"ד) אל תבכו למת ואל תנודו לו. אל תבכו יתר מדאי ואל תנודו יתיר מכשיעור, הא כיצד, שלשה לבכי ושבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת, מיכן והילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יתר ממני.
[פסק] איתתא דמית גברא אסיר לאיניש אחרינא לשדורי לה כסא דברכתא דאבילות, מאי טעמא, משום דגברא נוכראה אסיר ליה לשדורי כסא לאיתתא דלאו דיליה, אבל ודאי אית תמן אבוה או בנה או אחוה שפיר דמי לשדורי לה אינהו כסא דאבילותא.
<h2>דף כט.</h2>
אמר רבי לוי הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית ט"ו, ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום. והנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד אמר לאבשלום (ש"ב ט"ו, ט') לך בשלום, הלך ונתלה, יתרו אמר למשה לך לשלום, הלך והצליח שנאמר (שמות ד', י"ח) ויאמר יתרו למשה לך לשלום.
